היער כקליניקה: איך נראית פגישה טיפולית בטבע

הפגישה בטיפול בטבע מתחילה עוד לפני שמדברים. אין חדר סגור, אין שולחן, אין כורסאות שמול. אנחנו נפגשים בשביל, בין עצים, עם אוויר פתוח ולפעמים רוח קלה. הולכים קצת יחד – בקצב רגוע, בלי למהר. לפעמים השיחה מתגלגלת מיד, ולפעמים שקט. שקט שמתחיל לדבר בעצמו.

יש משהו בשהות המשותפת בצד הדרך, כשצועדים זה לצד זה ולא יושבים אחד מול השני, שמאפשר להרפות. משהו במרחב הפתוח עוזר לאנשים להרגיש פחות חשופים, פחות תחת מבט, יותר חופשיים. ההליכה עצמה משחררת – מחשבות נעות, הגוף נרגע, ואיתו גם הלב.

בשלב מסוים אנחנו עוצרים. זה יכול להיות ליד עץ, מול נוף פתוח, או פשוט בפינה שנראית נכונה לאותו יום. לפעמים נפרוש מחצלת, נדליק מדורה קטנה, נתחיל לגעת במה שיש סביב – אבן שנמצאה בדרך, ענף שבור, אדמה רכה. לא חייבים לדבר כל הזמן. לפעמים הידיים עסוקות ביצירה פשוטה, והלב מתחיל לספר את מה שלא הצליח לומר עד עכשיו.

הקצב משתנה מאדם לאדם. יש מי שמדבר הרבה, יש מי שפחות. יש כאלה שהמילים מגיעות מהר, ויש כאלה שצריכים קודם לזוז, להרגיש, לשהות – ורק אז משהו מתבהר. אני שם כדי ללוות, לא לדחוף, לא להוביל בכוח. רק להחזיק את המרחב הזה יחד, להיות קשוב למה שנוכח, ולשאול כשצריך.

הסיום, כמו ההתחלה, לא מהיר. לפעמים נפרדים עם משפט אחד שנשאר בראש. לפעמים עם שקט. ולעיתים, עם משהו קטן בכיס – אבן, ענף, או יצירה שנוצרה במהלך המפגש – תזכורת מוחשית למה שהיה.

זו לא פגישה טיפולית רגילה. אין בה פרוטוקול או סדר קבוע. אבל יש בה אפשרות אמיתית לפגוש רגשות, חוויות ומקומות פנימיים שקשה לגשת אליהם כשיושבים בתוך מבנה.ולגברים רבים, זו דווקא הדרך שמצליחה לפתוח את הדלת.